<h1>רבינו ירוחם מישרים נל"א ח"ה</h1>
<h2>דף קיז.</h2>
מוסר ממון חבירו בעדים ואין עדים כמה הזיקו אינו נשבע הנמסר ונוטל כי עלתה בתיקו ומספקא לא מפקינן ממונא וצריך להביא ראיה כמה הפסיד. וכתב הרא"ש בתשובה שישבע המוסר שאינו יודע אם הפסיד חבירו ויפטר קמא. כל מה שמשלם מוסר אם אין לו קרקע משלם לו מעידית בקמא. ישראל שהיתה לו קרקע במצר ישראל אחד ומכר אותה לגוי משמתין אותו עד דמקבל עליה כל אונסין דאתו או מוכר אותה לישראל בכדי דמיה. אבל אם רצה הגוי להוסיף מדמי שוויה משמתינן ליה עד שימכרנה בדמיה לישראל כי אולי הגוי מוסיף דמים להיות שכן לישראל לגרשו מנחלתו והוא שרואין הדיינין שהו' מתכוין להרע ואם לאו אינו נותנה בפחות לישר' או יתנה לגוי ביותר ומשמתין שאמרנו קודם שיגיע ההזק מיד כשמכרה קמא. מוסר אם הראה מעצמו בלא אונס חייב לשלם וליתן פטור ואם אנסוהו ליש' וליתן ונשא ונתן בלא הראה חייב ואם ידעו האנסים הממון מתחלה ואנסוהו להביא ממון מביתו פטור וכל זה אפילו למלך קמא. שנים שהיה להם מריבה על שום דבר ואחד מהם מס' אותו הממון ביד גוים מנדין אותו עד שיסלק האנס ויעמוד הממון בדיני ישראל קמא. ממון מוסר אסור לאבדו ביד ומ"מ מה שהוא חייב לשלם משלם ממיטב שבנכסיו ואם מת חייבין יורשיו לשלם בין שהיה אנס גוי בין שהיה אנס ישראל קמא. האומ' אלך ואמסור ואמר ליה לא תמסור ואמר אמסור הורגין אותו מיד וכל הקודם בו יכול להורגו קודם שימסור אפילו בחוצ' לארץ כי רודף הוא היום יקחו ממנו ממונו מעט מעט ואח' כך יאסרו גופו קמא וכתב הרמב"ם ז"ל [פ"ח חומ"ז הי"א] עשה מוסר אשר זמם ומסר יראה לי שאסור להורגו אלא אם כן הוחזק למסור הרי זה יהרג שמא ימסור אחרים ומעשה היה תמיד אצלינו בערי המערב בכל זמן להרוג המוסרים שהוחזקו למסור ממון ישראל ולמסור המוסרים ביד הגוים להורגם ולהכותם ולמוסרם ביד רשע וכן כל המוסר צבור ומצער אותם מותר למוסרו ביד גוי להכותו ולאוסרו ולקונסו אבל מפני צער יחיד אסור לאוסרו ואסור לאבד ממונו של מוסר ואף על פי שמותר לאבד גופו הרי ממונו ראוי ליורשיו.
